From Nomi Wenkert

שלמה בנטין

אחרי שקראתי את הטוקבק הכל כך מרגש של רפיק איברהים, עלה בי הצורך להעלות על הכתב את כל מה שאני מרגישה כלפי האיש הזה.

מרבים בתקשורת לדבר על פועלו ותרומתו למדע, אבל משום מה הכל נשמע קלישאות ודברים שאפשר להגיד על כל אדם שבולט בתחום המדע.

אני הכרתי את שלמה כסטודנטית לתואר הראשון לפני כעשרים שנה.  בעזרת חבר טוב שעזר לי להגיע לראיון, אני התקבלתי כעוזרת מחקר במעבדתו.  המשכתי בעבודתי כעוזרת מחקר וגם הונחיתי על ידו לקראת המאסטר. במהלך השנים הללו, הקשרים התהדקו ואף שמרתי על ביתו ובתו כשהוא ומירי נסעו לשבתון.  מאז עברו הרבה מים בירדן, ושלמה ומירי הרוויחו הרבה נקודות נוסע מתמיד, והרבה נכדים.  שלמה התקדם בעבודתו והשקיע עוד ועוד בתפקידים השונים.  אני התרחקתי וניהלתי את החיים שלי, אבל שלמה נשאר בליבי נוכח כמו לפני עשרים שנה.

במהלך השנים, הבנתי וזיהיתי לאיטי חלק מהדברים שלמדתי משלמה.

בתחום האינטלקטואלי למדתי ממנו על חשיבה עמוקה, יסודית, רחבה.  בכל ניסוי שהיינו עורכים, השקענו שעות בבסיס התיאורטי ועוד שעות רבות במתודולוגיה משלב בחירה ועיצוב הגירויים ועד לאמצעים השונים והחדישים.  ירדנו לפרטים וכל צוות המעבדה היה מעורב בחשיבה התיאורטית. לפעמים היינו משנים תפיסות ומתחילים מחדש תוך כדי תנועה בעקבות הדיונים וניתוח הממצאים.  למדתי את החשיבות של ידע כללי ולמדתי שאי אפשר לנוח שנייה בחיפוש אחר הידע.  הכלים האלו שקיבלתי  הם לא רק למחקר, אלא בכלל כגישה לחיים.

בתחום הניהול ויחסי אנוש גיליתי רק בדיעבד כמה הוא לימד אותי. הוא התייחס לכל הצוות בכבוד ובסבלנות.  הכוונה לא ששלמה היה אדם עם הרבה סבלנות או נטול קריזות, אלא שבדברים החשובים באמת הוא כיבד אותנו.  הוא קיבל את הרעיונות והצעות שלנו והקשיב קשב רב לכל דבר שהיה קשור בעבודה.  אני זוכרת את ישיבות הצוות ותחילת פרוייקטים כמשמעותיים וכיפיים- הן ברמה האינטלקטואלית והן מבחינה צוותית ובינאישית.  למרות היותנו אנשים מאוד שונים באופי, שלמה הצליח ליצור צוות מגובש ומרוצה.  הפיקניק השנתי בביתו היה רק דוגמא אחת לפרגונים הרבים.  המעבדה היתה מאין בית לכולנו.

היה כל כך בית שיום אחד, כלב הופיע בדלת המעבדה.  הכלב הזה אימץ את שלמה והחליט שזהו.  כמובן ששלמה לקח אותו הביתה ופושקין גר שנים רבות באושר בבית משפחת בנטין.

שלמה גם לימד אותי את החשיבות של הטכנולוגיה והחידושים.  הוא תמיד שאף ודאג שיהיה לנו את הציוד הכי מתקדם האפשרי במעבדה.  בזמנו לא הבנתי מדוע זה כל כך חשוב לו, והיום אני יודעת שזה חלק חשוב מהמפתח למצוינות ולהובלה.

הוא היה גם דמות לחיקוי בהתמודדות שלו מול אתגרים.  בכל פעם שאני נדרשת לעשות משהו קשה, אני נזכרת בכך שהוא החליט לנסוע לליון לשבתון.  מכיוון שליון היא בצרפת, שלמה הלך ולמד צרפתית לפני שנסע. וכמו כל דבר אחר, גם את זה הוא עשה היטב.  למידה, שינויים, חידושים מעולם לא הפחידו אותו- אלא ריגשו אותו.

אני גם למדתי ממנו שמותר ליהנות.  שלמה נהנה מיין טוב ואוכל משובח וטיולים בחו"ל. הוא עבד מאוד קשה, אבל גם ידע להתייחס לעולם הרחב.

והכי חשוב, הוא היה שם בשבילי וקיבל אותי לתוך משפחתו.  הייתי אז עולה חדשה והוריי נשארו שם.  הדלת של הבית שלו תמיד היתה פתוחה עבורי. מירי, אשתו, היתה לחברה טובה ומקור מצויין להתייעצויות שונות, וכמובן גם אשת מקצוע ואמא למופת.  בשנה שגרתי אצלם, למדתי גם איך לנהל משק בית וקיבלתי וקיבלתי (ובזמנו אפילו לא ידעתי את זה כי הכל היה מובן מאליו עבורי, היום אני מוקירה תודה).  שי, עינת, ואיילה קיבלו אותי בפתיחות ובשלוות נפש למרות שלא בחרו בי ולמרות שגם ככה העבודה של שלמה איימה להשתלט על הבית בכל רגע.  ועם זאת, שלמה תמיד דאג להיות בעניינים ולהיות מעורב במה שקורה עם ילדיו.  למדתי וגם ספגתי זוגיות מופלאה, משפחה מלוכדת, התמודדות עם משברים, ומה לא.

בסביבות יום העצמאות התקשרתי לאחל לשלמה מזל טוב על זכייתו בפרס ישראל.  היתה זאת שיחה קצרה מאוד כי שמיעה בטלפון לא היתה הצד החזק של שלמה.  אבל הוא היה נשמע נרגש ובעיקר נלהב מהעתיד.  בשיחה לפני זה, הוא שאל אותי אם יזכה לראות אותי מסיימת את המאסטר לפני שהוא יוצא לפנסיה.  אז זהו, כנראה שלא.

אתגעגע אליך.