את שלמה בנטין הכרתי בשנת 1990 לערך. הייתי אז פקיד בעיריית ירושלים, מי שהחזיק בכפתור של הנפקת "אישורי מחקר" במחלקת החינוך העירונית. הייתי אחראי "לאשר" כניסה של חוקרים לגנים ובתי-ספר ותחזקתי נתונים שחוקרים שונים הסתייעו בהם. שלמה בנטין – שהיה נמרץ אז לא פחות מעד אמש – ביקש להסתייע בי אז כדי לזכות באישור המחקר המיוחל. כידוע, הוא תמיד היה רציני. לפיכך, כדי להסיר חשש שמא לא אבין את הצעת המחקר שלו, הוא הטריח עצמו אל משרדי – החוקר היחיד אי פעם שעשה זאת – בכדי להסביר לי על מה המחקר של תלמידתו, מה המשתנים, מה המניפולציה הנדרשת ומה השיטות בהן ינקטו. הבנתי אז בתחום שלכם כמו שאני מבין בו היום, אבל שלמה התאמץ – לא בפטרנליזם ולא מתוך התחכמות – להסביר לי כל מה שאפשר על-מנת שאבין מה הוא וצוותו מתכוונים לעשות במחקר. אני יכול להבטיח לכם שלא ממש הבנתי; ואישרתי לו גם בלי להבין בנוירו-שלכם. אבל מה שכן הבנתי, זה ששלמה בנטין ראה חשיבות רבה להסביר לפקיד עול ימים מה עושים מדענים מהסוג שלו. זה נטבע בי בזכרוני.
שלמה לא הכיר אותי אז ממסדרונות האוניברסיטה, והוא אז בכלל משוכני הדסה. אבל מאז השיעור המאלף הזה מלפני 22 שנה פגשתי את שלמה מדי פעם במסדרונות. תמיד היה פוגש אותי בחיוך – ולא בגלל היותי פקיד קטן במנח"י. אדרבא: כשאוזני הייתה כרויה לו, הוא גם חזר על הניסיון הסיזיפי להסביר לי דבר ושניים מהנעשה ב"עולם התחתון" שלכם בקומה 1. הוא שידר את אהבת המדע ואת חדוות המחקר יום יום.
לא הכרתי היטב את שלמה בנטין, אך אני זוכר לו את החסד הגלום במעשה – להכיר בצעירים כשווי-ערך, לראות בהם בני-שיח ועניין.
אין תחליף לאדם. אבל אתם יכולים להיות גאים על שהיה משלכם,
גדי
No comments:
Post a Comment